הרבה שנים אני חי בתל-אביב - והחיים בתל-אביב הרי כרוכים, לפני הכל, בישיבה בבתי קפה ואכילת במסעדות והזמנת אוכל - אבל “ביג מאמא” נמצאת אצלי במקום נוסטלגי מיוחד.

הגעתי למקום בפעם הראשונה בתחילת שנות התשעים, כחייל. אז זו הייתה מסעדה קטנטנה בלב שוק הכרמל, מהמקומות הראשונים בעיר שהיו פתוחים כל הלילה ואפשר היה לאכול בו אחרי בילוי מופקר. הגעתי לשם עם חברים, בדרך-כלל שיכור ושפוך מעייפות, כדי לאכול אחת מהפיצות העצומות ההן, שהיו טובות באמת (או שהזיכרון המתובל בנוסטלגיה עשה אותן טעימות מאד).

מאוחר יותר הפכה ביג מאמא למסעדה מהוגנת יותר. היא עברה לרחוב הנציב, מעבר לפינה, למקום עם חלונות גדולים ושולחנות ענק מעץ וקירות צבועים בגוונים חמים ותאורה גבולית (כלומר, לא ממש חלשה ועמומה אבל לא חזקה ומעוורת).

ביג מאמא הפכה לאיטלקית הכי טובה בעיר והיינו מגיעים אליה עם חברים, טורפים פוקצ’ות לוהטות, פסטות וכמובן פיצות. במקביל החל המקום להפעיל אופרציית משלוחים אימתנית.

זה החזק כך וכך שנים עד שביג מאמא הפכה לעסק שמבצע משלוחים בלבד. יתרון גדול לעצלנים שלא צריכים להזמין שולחן ולחפש חניה, אבל קצת עצוב למי שאהב את המקום בגלגוליו השונים.
אני מניח שהמקום מאד מצליח בתור עסק של משלוחים - הוא נמצא באתרי משלוחים רבים (נסו לחפש בגוגל “ביג מאמא תפריט“). תפריט המשלוחים של ביג מאמא ממשיך לחכות לי בתיבת הדואר מדי פעם. אבל אני מתגעגע לימים של ביג מאמא הקטנה, אליה אפשר היה להגיע בשעות הקטנות כדי לחטוף פיצה. בזכרוני, טעמה של הפיצה הזו הוא הטוב בעולם.

חוק המאגר הביומטרי הוא, באמת, מהמקרים שאתה שואל את עצמך - וואט דה פאקינג פאק אר דיז פאקרז דואינג. או במילים אחרות: איזה אלפקה מטאפורית ירקה על אימו של מי שהמציא את הרעיון המטומטם בעליל הזה.

אף אחד לא יודע מה עובר בראש של ח”כ מאיר שטרית ומה כל כך בוער לו עם הסיפור הזה. אף אחד גם לא מבין מדוע רוב הקואליציה תומכת בהצעת חוק מטופשת של שר לשעבר מטעם קדימה, שהיא היום “מנהיגת” ה”אופוזיציה” (עאלק מנהיגה, עאלק אופוזיציה).

מספר גדול של ח”כים, עיתונאים, מדענים, מומחי אבטחה וגם בלוגרים, מנצלים כל במה שהם יכולים כדי לצעוק את מה שברור לכל בר דעת: חוק המאגר הביומטרי הוא גם מסוכן, גם אנטי-דמוקרטי ובעיקר חצוף ודורסני. בכל זאת, יש סיכוי לא קטן שהחוק יעבור ויהפוך אותנו למדינת אח גדול.

כתבו על זה עוד: יהונתן קלינגר, ירדן לוינסקי, יובל דרור, גדי שמשון, עדי עליה, תומר ליכטש, רחביה ברמן, רונה שטיינברג, טל גלילי, חץ בן חמו ורבים נוספים.

אני לא הולך להפתיע אתכם מאד אם אומר שישראל היא מדינה חמה. אבל האם אפתיע אתכם אם אומר לכם שהקיץ הזה הוא הקיץ הכי חם בהיסטוריה? זהו, שלא. הקיץ הזה הוא החם בהיסטוריה בדומה להרבה קייצים אחרים, גם בגלל שהוא באמת חם מאד, אובייקטיבית, ומפני שיש התחממות גלובלית וכל שנה העולם חם יותר. ובאופן סובייקטיבי, לנו בישראל זה תמיד מרגיש כאילו הקיץ הזה הוא הקיץ הכי חם שהיה מעולם.

לכולם חם פה, וכך זה היה תמיד. כל גדולי האומה חשו כך, מדוד בן גוריון ועד זאב ז’בוטינסקי, מנתן אלתרמן ועד נינט טייב. לנינט במיוחד, אפילו שרזתה מאד וכשרזים הרבה פחות חם - כידוע או לא.

וכל העסק הזה של החום, חוץ מלהשפיע לנו על המוח, גם מעצב את חיינו ומשפיע על בחירות המקצוע שלנו. לעיתים קרובות, בגיל מוקדם, ילד קטן חושב לעצמו אם כשיהיה גדול עליו להיות מוכר ארטיקים או טכנאי מקררים, אם ללמוד הנדסת קירור או ללכת להיות טכנאי מזגנים. כמה ילדים רוצים היום בכלל להיות שוטר או כבאי?

לכתוב זה קל. כמעט כל אחד יכול לכתוב והמוכשרים גם כותבים בכשרוניות. יכול להיות שאני מוכשר לכתיבה ויכול להיות שאני מוכשר לייצור מילים רבות בזמן קצר ולא טורח לבדוק יותר מדי האם למילים יש משמעות. אולי בעצם מה שיוצר את הטקסטים האלה שאני כותב הם טרנסים של כתיבה אסוציאטיבית חסרת מעצורים, שוצפת וקוצפת, שנשמעת - ונקראת - כמו רצף קוהרנטי רק חלקית של תקתוקים והברות.

בקיצור - קל לייצר הרבה מילים והשאלה האם המילים האלה הן בעלות ערך או לא היא לא דבר שהפשוטה עליו קלה. יש עניינים של טעם והעדפה, ומן הידועות הוא שאנשים שונים אוהבים דברים שונים, כל אחד והשריטה שלו, כל אחד והסטייה שלו.

אז כן, יש מקרים עליהם קל להסכים - אתם ואני יכולים לומר זה לזה “מדובר בטקסט מחורבן”. אבל גם השימוש הזה בגסויות ובהפרשות גוף הוא סוג של דמגוגיה, אם תשאלו אותי. יש אנשים ששופכים דם, יזע ודמעות על טקסטים שעשויים להיראות לכם או לי בינוניים, אבל האמת היא שגלומה בהם אמת - זה סוג של אמנות.

מכירים את הסיפור הזה עם “יש דברים שעיתונאי לא יכול לכתוב בעיתון?”. זהו. יש דברים שאני לא יכול לעשות בבלוגים אחרים שלי. וכן, יש לי כמה כאלה, ידועים יותר או ידועים פחות. כל אחד מתאים לדברים אחרים - אישי, מקצועי, נושאי וכו’. איכשהו, יש דברים שנופלים בין הכיסאות ואין לי איפה לפרסם אותם, אז חשבתי לעשות את זה כאן.

אני גם הולך לתת הרבה לינקים לאתרים מכל מיני סוגים. אתם מוזמנים לחפש את ההיגיון שבלינקים האלה. תחשבו על זה כעל חידה…

אנו שמחים לראות שהצטרפת אלינו בבלוגלי. זהו הפוסט הראשון. ניתן לערוך אותו או למחוק אותו ולהתחיל להשתמש בבלוג!